ביהמ"ש העליון דחה ערעורו של מורשע ברצח- לא הוכחה תזה חלופית הגיונית למעשה

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

הרקע העובדתי

1.        לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' דר, י' כהן וי' עמית) במסגרתו הורשע המערער בעבירה של רצח לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ונגזר עליו מאסר עולם.

2.        אלבר נאסר (להלן: המנוח) והמערער, תושב בית ג'אן, היו חברים. בנות זוגם של השניים - גלינה, חברתו של המנוח (להלן: גלינה) ואליסיה, חברתו של המערער (להלן: אליסיה) הן אחיות. הארבעה הרבו לצאת לבילויים משותפים ולהיפגש בבית הוריהן של האחיות בנהריה. המנוח קיבל פיצוי כספי גבוה בשל פציעתו בתאונת דרכים והיה משופע בכספים ובעל רכב. המערער, לעומתו, עבד בצורה לא מסודרת, היה דל אמצעים ולא החזיק ברכב. כפועל יוצא מכך, הרבה המנוח להסיע את המערער במכוניתו והוא אף נהג לשאת בהוצאות בילוייהם המשותפים. במחצית הראשונה של שנת 2002 נתגלע סכסוך בין המערער לבין המנוח, בעקבותיו נותקו יחסיהם למשך מספר חודשים, אך כחודשיים לפני הרצח שבו השניים לדבר זה עם זה.

3.        ביום 18.8.02 בשעות הלילה נעלמו עקבותיו של המנוח. שיחת הטלפון  האחרונה שבה נשמע קולו של המנוח נערכה בשעה 22:12, אל אליסיה. לאחר מכן, נראה המנוח על ידי אמין דבור (להלן: דבור) כשהוא נוסע במכוניתו במרכז בית ג'אן ולידו יושב אדם שלא זוהה על ידי דבור. אות החיים האחרון מהשלוחה הקבועה של המכשיר הסלולרי של המנוח, שהיתה מחוברת לרכבו, התקבל בשעה 23:16. מאז נדם המכשיר. בני משפחתו של המנוח וחבריו, ובשלב מאוחר יותר גם המשטרה, ניסו לברר מה עלה בגורל המנוח, אך ללא הואיל. ביום 29.8.02 נתגלתה גופתו של המנוח בשמורת הר מירון, בסמוך לבית ג'אן, כשהיא במצב ריקבון מתקדם. סביב לגופה נמצאו תרמילים רבים של כדורי אקדח ואבנים מגואלות בדם. ביום 7.9.02 נמצאה מכוניתו של המנוח כשהיא שרופה לחלוטין במזבלה של בית ג'אן.

4.        ביום 25.9.02 נעצר המערער כחשוד ברציחתו של המנוח. ביום 13.11.02 נעצר אדם בשם סאלח חארב (להלן: סאלח), אף הוא תושב בית ג'אן, כחשוד במעורבות ברצח, לאחר שהתברר כי הרצח בוצע באמצעות אקדח השייך לו, המוחזק על ידו ברישיון. בחקירתו במשטרה הכחיש תחילה סאלח כל מעורבות בפרשה, ואולם בהמשך הוא מסר גרסה מלאה המפלילה את המערער והיה לעד המרכזי נגדו. סאלח, זאת יש לציין, מסר את עדותו בבית המשפט בלא שניתן לו מעמד של עד מדינה. הוא הועמד לדין בגין חלקו בפרשה ונידון לשש שנות מאסר בפועל.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.        בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי כי המנוח נרצח ביום 18.8.02, בסמוך לשעה שבה הופסקה פעילות מכשיר הטלפון הסלולארי שלו. קביעה זו באה לאחר בחינה מעמיקה של התיזה שהוצעה על ידי המערער, ולפיה המנוח נרצח מספר ימים לאחר המועד האמור. נקבע כי "היעלמותו של המנוח החל משעות הלילה ב- 18.8.02, ניתוק שלוחת הטלפון במכוניתו והעובדה שאף אחד לא שמע את קולו מכאן ואילך, מהווה ראיה שאין בלתה למועד הירצחו". הודגש לעניין זה כי בעודו בחיים, המנוח הרבה לדבר במכשיר הטלפון הסלולארי שלו עם בני משפחתו, עם גלינה חברתו ועם אחרים. בית המשפט דחה את חוות דעת המומחה מטעם ההגנה, האנטומולוג ד"ר פרידברג, שטען, בהתבסס על אורך הרימות שנמצאו על הגופה, כי מותו של המנוח התרחש במועד מאוחר יותר (בין התאריכים 21.8 ל- 25.8, אך לא לפני כן). בנוסף, נבחנו עדויות של אנשים שסברו כי ראו את מכוניתו של המנוח. עדויות אלה נמצאו לא מהימנות בהיעדר זיהוי ודאי של המנוח יושב במכונית או של מספרה. כמו כן, נדונו התקשרויות שנעשו ממכשיר הטלפון הסלולארי של המנוח לאחר המועד האמור. נמצא כי אותם אנשים אליהם המנוח התקשר, כביכול, העידו כי לא שמעו ולא זיהו את קולו, זולת המערער, שטען כי שוחח עם המנוח לאחר היעלמו. לאור האמור נפסק כי "לא רק שאותן התקשרויות מסתוריות אינן מסירות חשד מהנאשם, אלא נהפוך הוא".

6.        הרשעתו של המערער בעבירת הרצח התבססה, בסופו של דבר, על שני נדבכים עיקריים: הראשון - עדותו המפלילה של סאלח והחיזוקים שנמצאו לעדות זו; והשני - שקרי המערער בנושאים מהותיים וראיות נסיבתיות שונות שקשרו אותו לרצח. יצוין כי עמדת התביעה היתה כי די בראיות הנסיבתיות כשלעצמן כדי לבסס את הרשעתו של המערער, זאת אף ללא עדותו של סאלח.  

עדותו של סאלח

7.        המנוח, כך הוברר ללא ספק, נרצח באמצעות ירי מאקדחו של סאלח. בעדותו בבית המשפט סאלח סיפר כי ביום 18.8.02 (הוא יום הרצח המשוער), בעת שביקר עם אשתו בבית אחותו, צלצל אליו המערער וביקשו להשאיל לו את אקדחו. סאלח נעתר לבקשה ומסר למערער את האקדח בצירוף מחסנית מלאה. עוד באותו לילה המערער השיב לו את האקדח ללא כדורים, ואמר לו שהשתמש בו, מבלי שפירט בפניו מהו השימוש שעשה. כן אמר לו המערער שבגדיו הוכתמו בדם ולכן השליכם. סאלח העיד כי הוא ניקה את האקדח ומצא עליו אגב כך סימני דם, שיער ושריטה. בשיחה מאוחרת יותר, כך מסר סאלח, המערער התוודה בפניו כי רצח את המנוח בכביש הצפון ושרף את מכוניתו, כל זאת בגלל שהמנוח סכסך בינו לבין הורי חברתו, אליסיה. סאלח הוסיף וסיפר כי ביום 23.9.02 נסע עם המערער לנהריה. בנקודה מסוימת ביקשו המערער לעצור את מכוניתו, הוא יצא ממנה, הלך כ-50 מטר וחזר כשברשותו מכשיר טלפון נייד ומפתחות רכב. המערער אמר לסאלח שחפצים אלה היו שייכים למנוח. השניים, כך על פי סאלח, המשיכו בנסיעה לכפר ירכא, והמערער הורה לסאלח לעצור בפנצ'רייה בדרך. המערער יצא מן הרכב והניח את המפתחות ואת מכשיר הטלפון הנייד פועל על כסא בפנצ'רייה. בסמוך לאחר מכן ביקש המערער מסאלח לשוב למקום כדי ליטול משם את החפצים בחזרה, שמא נראו השניים מניחים אותם שם.

8.        שופטי ההרכב נתנו אמון בעדותו של סאלח. בבואם להעריך את עדותו, השופטים היו ערים לכך שסאלח מסר למערער את אקדחו מתוך בצע כסף, כי הוא לא פנה למשטרה מיוזמתו למסור את הידוע לו וכי הוא הכחיש בראשית חקירתו כל קשר לרצח. שופטי ההרכב הביאו בחשבון סתירות שונות שנתגלו בין הגרסאות שמסר סאלח במשטרה לבין עדותו בבית המשפט. כן הובאה בחשבון העובדה שסאלח נכח בדיונים בעניין מעצרו של המערער ואף צילם את פרוטוקולי הדיונים. על אף כל אלה, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי "עדותו של [סאלח], לרבות דבריו על מסירת האקדח לנאשם וקבלתו מידיו, הודאת הנאשם בפניו ברצח ופרטי ה"טיפול" במפתחות המכונית ובטלפון של המנוח..." מהימנה עליו. "רק הגרסה של סאלח" - כך הובהר - "יכולה להדביק את כל מסכת הראיות וליצור פאזל הגיוני ושלם".

           בית המשפט מצא כי גרסתו של סאלח באשר להשתלשלות האירועים נתמכה לכל אורכה בחומר הראיות שהובא בפניו. כך, אשתו של סאלח, אחותו וגיסו אישרו את הביקור בבית האחות, את שיחת הטלפון שקיבל סאלח במהלך הביקור מן המערער ואת דבר יציאתו של סאלח ל"חצי שעה-שעה" כדי לפגוש את המערער. מחקרי התקשורת הסלולארית עלו בקנה אחד עם גרסתו של סאלח: נלמד מהם כי ביום 18.8.02 התקשר המערער לסאלח בסמוך לשעה 21:00 ולאחר מכן התקשר אליו בסמוך לשעה 1:00 באותו לילה. מחקרי התקשורת תאמו את גרסתו של סאלח גם באשר לאירועי יום ה- 23.9.02, לאמור: שתי הנסיעות לירכא, כשבראשונה הושאר מכשיר הטלפון הנייד של המנוח כשהוא פועל ובשנייה נלקח מן המקום. צוינו ראיות נוספות המלמדות על אמינות גרסתו של סאלח, בהן העובדה שחזר על עיקרי גרסתו בפני מדובב ששהה עימו בתא וכן מכתב שכתב מן הכלא לאחיו של המערער, בו הוא מציין [שגיאות הכתיב במקור] כי "אך שלכה סיפר לי הכל... שהוא עשה הרצח..." ומבקש "שתמסור קשר עם אחיך באיזו דרך שהי שהוא יודע בדבר שאני זכאי שיוצי אותי מהבוץ הזה למה שניפול שנינו שאני לו מעורב בתיק הזה ברצח לפכות יצא גבר ויעריך שאני לו הייתי רע איתו...". לבסוף, בית המשפט הדגיש כי לסאלח אין כל מניע להעליל על המערער את המעשים המתוארים. המערער וסאלח, כך צוין, הם בני אותו כפר, חברים עוד מילדותם, ולא נתגלה כל סכסוך ביניהם, שיכול היה לגרום לסאלח לבדות סיפור שקרי אודות המערער. 

9.        אל מול גרסתו האמורה של סאלח, המערער הציג גרסה רצופת שקרים באשר למפגשיו עימו: בחקירתו במשטרה הוא הכחיש כי נפגש עם סאלח בערב הרצח, בהמשך מסר הסברים שונים וסותרים ורק בבית המשפט הודה במפגש עם סאלח, אך אז  הכחיש את קבלת האקדח והחזרתו. באופן דומה המערער הכחיש כי נסע עם סאלח לירכא ורק בבית המשפט הודה בכך. הנה כי כן, כך נקבע, גרסתו הסופית של המערער בבית המשפט תאמה, בסופו של דבר, את עיקרי גרסתו של סאלח, ומכל מקום, ניסיונו של המערער להרחיק עצמו מסאלח בכל הקשור לליל הרצח מהווה ראיה משמעותית לחובתו. 

חיזוקים עצמאיים למעורבותו של המערער ברצח

10.      בית המשפט המחוזי פירט בהכרעתו רשימה ארוכה של חיזוקים עצמאיים, העומדים במנותק מגרסתו המפלילה של סאלח, ואשר יש בהם כדי לקשור את המערער באופן חד משמעי לרצח המנוח. על אלה נמנו שקרי המערער בנושאים מהותיים וכן ראיות נסיבתיות שונות שהצביעו על אשמו. 

           המערער, כך נקבע, היה האחרון שנפגש בוודאות עם המנוח בסמוך לשעת הרצח המשוערת. בחקירתו במשטרה הכחיש המערער בשלב הראשון מכל וכל את דבר המפגש עם המנוח וטען כי ביום הרצח חזר לביתו בסביבות 20:30-21:00 ונשאר שם כל העת. על גרסה זו חזר פעם אחר פעם בחקירותיו במשטרה. בסופו של דבר הודה המערער כי פגש במנוח, אך טען כי המנוח היה בחיים בעת שנפרדו. גרסתו היתה כי הוא נפגש עם המנוח בצומת סמיע, שם ישב לצידו בעת שניהל את שיחת הטלפון האחרונה עם אליסיה. לטענתו, המנוח אמר לו כי הוא עומד לצאת לבלות עם שתי בחורות ועם אוסמה אסעד (להלן: אוסמה). המערער ניסה לדבר על ליבו שלא יעשה כן, ולאחר מכן ביקשו להחזיר אותו לצומת פקיעין. במהלך שיחתם, כך סיפר המערער, הגיעה מכונית ובה היו בסאם חרב (אחיו של סאלח) וטארק ח'יר מפקיעין (להלן: טארק ח'יר), הידוע כעבריין. השניים ביקשו מהמנוח הלוואה והוא אמר לטארק ח'יר כי יתקשר אליו מאוחר יותר. לאחר מכן המנוח הסיע את המערער לפקיעין ומשם המערער נסע לביתו בטרמפ עם אדם שאינו מכיר.

11.      גרסתו של המערער נמצאה "נקובה ככברה בסתירות, פרכות ותמיהות" ונסתרה לכל אורכה. כך, המערער מסר גרסאות סותרות לגבי עצם שהותו ברכב בעת שיחת הטלפון של המנוח עם אליסיה (בשעה 22:12): בחקירתו הוא הודה כי ישב ברכב לצידו של המנוח והקשיב לפרטי השיחה, אך בעדותו בבית המשפט חזר בו מהודאתו. בית המשפט קבע כי המערער שיקר בעדותו וכי שהה ברכב בזמן השיחה עם אליסיה. המערער, כך הובהר, ידע לספר על פרטי השיחה וההסבר היחיד לכך היה נוכחותו ברכב בעת ביצועה. עוד נקבע, כי לא יתכן ששיחת הטלפון עם אליסיה נערכה מצומת סמיע, שכן השיחה אוכנה באתר בחורפיש. טענת המערער לפיה המנוח התעתד לצאת לבלות עם אוסמה נסתרה אף היא בראיות שהובאו: אוסמה הכחיש כי תוכנן מפגש שכזה ואף בתחקירי שיחות הטלפון של המנוח לא נמצא כל תיעוד לשיחה בין המנוח לבין אוסמה. בית המשפט ציין כי אם אמנם גרסתו של המערער היתה נכונה, ניתן היה לצפות קיומה של שיחה בין המנוח לבין אוסמה, ביום ההיעלמות או בימים שקדמו לו, לצורך תכנון הבילוי המשותף. בקיעים נתגלו גם בטענתו של המערער כי לאחר שחזר לביתו לא יצא ממנו עוד. מחקרי התקשורת העלו כי המערער התקשר בשעות הלילה ובשעות שלפנות בוקר אל אחיו ואחותו המתגוררים במרחק פסיעות מדירתו. המערער הודה, נוכח ממצאים אלה, כי יצא ככל הנראה מביתו בשעות המאוחרות של הלילה, אך אז טען כי אינו זוכר לאן הלך, יתכן ששהה בסנוקר שבכפר.

           גרסתו של המערער בדבר הפגישה בצומת עם באסם חרב וטארק ח'יר נדחתה בהיותה גרסה כבושה שהועלתה לראשונה בעדותו בבית המשפט. המערער הסביר כי כבש את גרסתו שכן השניים איימו עליו והורו לו לשתוק ולא לגלות את דבר הפגישה.  ההסבר לכבישת הגרסה לא נתקבל על דעת בית המשפט. עוד נקבע כי מדובר בגרסה שאינה הגיונית כשלעצמה, בין השאר משום שאין זה סביר שהמערער כה חשש מהשניים עד שלא העלה את שמם בשלב בו נחקר כחשוד ברצח.